<h1>תוספות ר"ש ב"ר אברהם משאנץ — פסחים</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[פסחים ו' ע"א] התם דמצי מסלק לי'. וא"ת והא בפרק איזהו נשך [דף ע' ע"ב] (אמאי זה מקבל) [אמרי' דהמקבל] צאן ברזל מן העובד כוכבים הוולדות פטורות מן הבכורה אע"ג דמצי מסלק לעכו"ם בזוזי כדקאמר התם כיון דאילו בעי עכו"ם זוזי ולא משכח שקיל בהמה ותירץ ר' דהתם שאני דמתחילה היתה של עכו"ם וכיון דאילו בעי זוזי ולא משכח שקיל בהמה לא נפקא מרשותי' אבל הכא שהבהמה של ישראל כיון דמצי מסלק לעכו"ם בזוזי לא נכנסה ברשותו, מ"ר. בהמת ארנונא פטורה ואע"ג דמצי מסלק לי' בזוזי. והתניא חייבת פרש"י דגבי עיסה תניא, והקשה רבי' שמואל דבהדיא תניא בתוספתא [דבכורות פ"ב ה"ב] בהמת ארנונא חייבת בבכורה [הלכך גרס להיפוך בהמת ארנונא חייבת] ואע"ג דלא מצי מסלק לי' עיסת ארנונא פטורה מן החלה ואע"ג דמצי מסלק לי' מאי טעמא האי אית לי' קלא פי' גבי בהמה כשנולד אית לי' קול שהוא [מפורסם] הדבר כשהוא (נתגזז ונעבד) [נגזז] ולא ידעי(נן) כולי עלמא דמשום ארנונא יש לו לפטר אבל עיסה לית לי' קלא דלא ידעי כולי עלמא שלא הפריש ממנה חלה, ואומר ר"ת דבחנם הגי' הספרים דלגירסי' דידי' נמי קשה דבהדיא תניא נמי בתוספתא עיסת ארנונא חייבת בחלה ואית (סיפה) [ספרים] דגרס[י] בהמת ארנונא פטורה וה[ו]א דלא מצי מסלק לי' עיסת ארנונא חייבת אע"ג דלא מצי לסלק לי' ולגירסא זו [יתיישבות] שתי (דכריתות) [הברייתות] שבתוספתא, ובירושלמי דחלה נמי משמע דגרסי' חייבת בחלה דתנן בפ"ג [ה"ד] נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה וקאמר בגמ' מה בינה לעיסת ארנונא אילו עיסת ארנונא שמא אינה חייבת חלה פי' בתמי' ומשני התם ברשות ישראל היא [שמא] ימלך העכו"ם שלא ליטלה (בבא) [ברם] הכא לדעתו היא תלוי'. יחד לו בית. פרש"י ולא קבל עליו אלא אמר לו הרי הבית לפניך, וקשה לר' מאי אמרי' יחד לו בית אפי' לא יחד נמי והיכי מסיק [ב]סמוך למימר[א] דשכירות קניא, ופר"ת דאפילו באחריות נמי איירו (ומה מסיק) [ומש"ה מפיק] ליה מלא ימצא דלא חשיב לי' מצוי כיון שיחד לו בית ולרב פפא נמי דמפיק לי' מסברא לא קשיא דכיון שיחד לו [בית] הוי כמו קיבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם.
<h2>דף ג.</h2>
[פסחים מ"א ע"ב] אמר רבא אכל זג לוקה שתיים כו'. הך פלוגתא דאביי ורבא אתמר אפכא בפ' ג' מינים [דף ל"ח ע"ב] (ורבותא באלה תלמודא) [ורבות כאלה בתלמוד] בההיא פירקא בסופו [דף מ"ו ע"ב] מיתני' ההיא דנזיר ממורט וההיא (דבהן) [דאין לו בהן] יד ובהן רגל תרוויהו אפכא ביומא בשלהי הוציאו לו [דף ס"א ע"ב] וכך בפ"ק דבכורות [דף ג' ע"א] רב חסדא סבר טרפה חי' ורבה אמר אינה חי', ובפ"ק דתמורה [דף י"א ע"ב] אפכא.
<h2>דף ו:</h2>
[פסחים כ"ט ע"א] פודין את הקדשים להאכיל לכלבים. הקשה ה"ר חיים דהכא משמע דפלוגתא הוי אפי' במידי דלא קדיש אלא קדושת דמים כי האי חמץ ובפ"ב דבכורות [דף י"ד ע"א] משמע דכי האי גוונא כולי עלמא מודו [דפודין] כיון שמעולם לא קדש קדושת הגוף דתנן התם כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן כו' ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן וחלבן מותר כו' ובתר הכי קתני כל הקדשים שקדם הקדישן (למומו) [למומן] או מום עובר להקדישן ואחר כך נולד מום קבוע וכו' ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן (וחלבו) [וחלבן] אסור ועל הך סיפא אומר מנא הני מילי תזבח ולא גיזה ופליגי תנאי בההיא ברייתא (אין) [אם] פודין להאכיל לכלבים משמע דדוקא (בקדש) [בקדם] הקדשן למומם פליגי אבל ברישא בקדם מומן להקדישן כולי עלמא מודי דפודין הואיל והנך קדשים לא קדשו מעולם קדושת הגוף וקרא נמי דתזבח ואכלת בהני קדשים שקדם הקדשן למומן מיירי, ותירץ ר' דהכא דקאמר אין פודין מדרבנן וליכא למימר דאטו משום חששא דרבנן נפקי[ע] מעילה דאורייתא הא כיון דאמרו רבנן אין פודין א"כ לא שוי ולא מידי ולא שייכא בי' מעילה, והקשה ה"ר אפרים מהא (דתנא) [דתנן] בפ' התערובת [דף ע' ע"ב] (נתערבה) [נתערבו] בשור שנ(ת)עבדה בו עבירה [או] שהמית את האדם על פי עד אחד או על פי בעלים (כרובע) [ברובע] ונרבע במוקצה ונעבד (כאתנן) [באתנן] ומחיר בכלאים וטריפה ויוצא דופן ירעו עד שיסתאבו וימכרו כו' והשתא למאן ימכרו אי לישראל טריפה אסירא לי' ואי לעכו"ם הא אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים ואותן קדשים קודם שנתערבו קדם הקדישם למומן כדקתני ירעו עד שיסתאבו, וי"ל דלמאן דמוקי לי' התם [דף ע"ד ע"ב] כשנתערבה נקובת הקוץ בדרוסת הזאב שרי לישראל על ידי בדיקה אי ליכא האדמת בשר כנגד בני מעיים והאדמת סימנים ולמאן דמוקי לה כשנתערבה בנפולה שריא בבדיקת י"ח טריפות ולמאן דמוקי לה דאיערב בולד טריפה ור' אליעזר (הוה) [היא] אתי שפיר אי הוה אמר דוקא לגבוה אסור ולא להדיוט אבל בפ' אלו טריפות [דף נ"ח ע"א] משמע שאין ליתן טעם לפסול לגבוה יותר מלהדיוט וי"ל דלמאן דמוקי לה דאיערב בולד טרפה סבר לה כההיא לשנא דפ"ב דבכורות [דף ט"ו ע"ב] דאמר תזבח ואכלת אין לך בה היתר אכילה אלא משעת זביחה אבל לכלבים ה"נ דפודין וכדמשמע מתני' [בכורות י"ד ע"א] דקתני אם מתו יקברו ולא קתני אם נעשו טריפה דיקברו דכיון דבני העמדה והערכה נינהו פודין להאכיל לכלבים ואע"פ כן בתמורה בסוף פ' כל האסורין [דף ל' ע"ב] איכא [סתם] משנה דתני בהדיא אין פודין להאכיל לכלבים, ועוד הקשה ה"ר אפרים דהא ר' עקיבא שרי בבכורות [דף ל"ב ע"ב] לזמן עכו"ם על הבכור ובפ' טבול יום בזבחים [דף ק"ג ע"ב] מוכח שר' עקיבא אוסר בכור טרפה בעל מום להאכיל לכלבים שאפילו העור הוא אוסר כשנמצא טרפה קודם הפשט וי"ל דהיכא דשרי ישראל באכילה שרי ר' עקיבא להאכילו לעכו"ם כדמפרש טעמא דר' עקיבא התם משום דאתקש לצבי ואיל והיינו היכא דחזי ל(ה)אכילה כדכתב [דברים י"ב] יאכלנו כצבי וכאיל והשתא מתרצא שפיר בהכי (מתניתא) [מתניתין] דפ' התערובת כר' עקיבא דבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין [דף ל"ב ע"ב] דכשנמכרין מותרין לכלבים שטרפה חולין והקדשים ראוין לאדם אם היו ניכרים. מאן דאמר לא מעל [קסבר] אין פודין. תימה לר' אע"ג דאין פודין מ"מ (להמעל) [לימעול] שהרי לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה י"ל כיון דכמו שהוא עכשיו לא שוי מידי לא שייכא בי' מעילה ואפי' אי דבר הגורם לממון כממון דמי מ"מ כיון דכמו שהוא בעין לא ישוה לעולם כלום לאו גורם לממון הוא, ועוד צריך לומר כן מתוך קושיא אחרת דמפרש דפליגי (כדבר) [בדבר] הגורם לממון (הוא ועוד) דמאן דאמר מעל סבר כממון דמי והאי גורם לממון הוא שראוי למוכרו אחר הפסח וגם מותר להשהותו (דשי') [דשל] גבוה אתה רואה וקשה כיון דהשתא לא חזי מה מועיל (א)מה דלקמן חזי הא כל איסורי הנאה שהן בשריפה אין מקדשין בהן את האשה אע"ג דכל הנשרפין אפרן מותר ובחיטי קורדנייתא אמרי' לעיל [דף ז' ע"א] דמו' שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין ואפי' לר' יהודה דהוי חמץ בשריפה (ואפילו) [ואפרו] מותר, וצריך לומר דהיינו טעמא דהתם לא חזי בעיניהו אבל הכא (לא) חזי לאחר הפסח כמו שהוא, ועוד י"ל דהאי אינה (מקודשין) [מקודשת] היינו היכא דלית בי' שוה פרוטה לכשיהי' אפר, ולתירוץ קמא קשה (דבעינין) [דבעיני'] נמי הא חזי שלא כדרך הנאתו.
<h2>דף ז.</h2>
[פסחים כ"ז ע"א] עד שיהא בו כדי להחמיץ. שמעתי מדקדקים דאם יש באיסור כדי להחמיץ אפי' יש בהיתר כדי להחמיץ אסור, ומביאים ראי' מסוף פ"ק דתמורה [דף י"ב ע"א] דתנן אין מחומץ מחמץ אלא לפי חשבון (שבא) [שבו] שאם נפל שאור של תרומה בעיסה וחמצה וחזרה ונפלה כל העיסה בתוך עיסה אחרת גדולה מזאת ויש שם כדי לחמץ ראשונה ואין בו כדי לחמץ שני' (לשני') [השני'] מותרת אבל אם יש בשאור כדי לחמץ אף השני' אסורה אע"פ שנתחמצה על ידי שאור של איסור ועל ידי העיסה הראשונה שהיא של היתר ומוקי לה התם כרבנן דהכא, וקשה לי דהא בפ' בתרא דע"ז [דף ס"ח ע"א] תניא שאור של חולין ושל תרומה שנפלה לתוך העיסה [בזה] כדי לחמץ ובזה כדי להחמיץ חמוצו אסור ור' שמעון מתיר והשתא לפי מה שפי' ר' שמעון כמאן לא כר' אלעזר ולא כרבנן, ואמר לי ר' דיש לדחות מה שהבאתי ראי' מתמורה דמצי למימר דהתם מיירי כגון שיש יותר בשאור של תרומה ממה שיש בעיסה ראשונה של חולין דכשנפלו בתוך עיסה אחרת אין בחולין כדי לחמץ ובשאור של תרומה יש כדי לחמץ. נתערבו באחרות. אומר ר"ת דל"ג ואחרות באחרות לא כאן ולא באותה המובאה בריש ביצה [דף ג' ע"ב] דל"ג לי' בסדר המשנה לא בע"ז ולא בסדר זרעים ועוד אי גר' לי' למה הי' דחוק שמואל בריש פ' התערובת [דף ע"ד ע"א] למצוא תנא שיאסור ספק ספיקא לייתי מהנך משניות ולא [הוה] מייתי התם תנאי היא דתניא הואיל ויכול להביא המשנה כדפיר', ועוד דהתם מיירי שמואל גבי ע"ז הוה לי' לאתוי' ההיא דע"ז אי גרס בה ואחרות באחרות ו(ד)לא הוה צריך למדחק התם בפרק התערובת [שמואל] סבר לי' כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא דהוה מצי למימר סבר לה כר' אליעזר דאסר נמי ספק ספיקא בע"ז ולא חזי' דאסור אלא בע"ז לחודי', ואע"ג דקתני בברייתא וכן הי' ר' אליעזר אוסר לא קאי אלא אזה וזה גורם לחוד, מ"ר. וכן הי' ר' אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה. השתא משמע דר' אליעזר סבר בכל מקום זוז"ג אסור, ותימה לי דהא תנן בתמורה בפ"ו [דף ל' ע"ב] כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותני עלה בגמ' ור' אליעזר אוסר והשתא הניחא לרבא אמר רב נחמן [דאמר] מחלוקת שנרבעו ולבסוף (ערבו) [עיברו] דר' אליעזר סבר זה וזה גורם אסור ורבנן סברי מותר אבל לרב הונא בר חיננא דאמר מחלוקת שעיברו ולבסוף נרבע[ו] דר' אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו הוא אבל נרבעו ולסוף עיברו דברי הכל מותרין אלמא משמע לר' אליעזר דזה וזה גורם מותר ור' השיב לי ולא הבנתי תשובתו. ובהא אפילו מחביריו. והשתא צריכין למימר דלאו היינו טעמא משום דזה וזה גורם אסור אלא משום דיש שבח עצים בפת דהא שמואל פסיק בהדיא בסוף כל הצלמים [דף מ"ט ע"א] הלכה כר' יוסי דאמר זה וזה גורם מותר.
<h2>דף י.</h2>
[פסחים כ"ד ע"ב] אמרת ק"ו. בחולין פ' כל הבשר [דף קט"ז ע"א] איכא תנא דסבר דבשר בחלב אינו אסור אלא באכילה ולההוא תנא אתי שפיר דדרשי' ג"ש לגמרי מנבלה דמה נבלה אסורה באכילה ולא בהנאה אף בשר בחלב אבל לתנא דשמעתין תימה היכי אלים ק"ו לאפוקי מג"ש, ואו' ר"ת דבההוא קרא דאנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה וגו' כתב בי' איסורי הנאה דמבשר בשדה דרשי' [שם ס"ח ע"ב] קדשים שיצאו חוץ למחיצתן והשתא גלי לן ק"ו דאית לן למילף מקדשים דאסירי באכילה ובהנאה ולא מנבלה, וא"ת בלא ק"ו הוה ידענא משום דקולא וחומרא לחומרא מקשינן וי"ל דסד"א דהכא (מקשה) [מקשינן] לקולא משום דמפרש בהדיא בקרא היתר הנאה דכתיב בי' לכלב תשליכון אותו, ור' שמעון דיליף התם מהא ג"ש גופה (דאיהו) דשרי בהנאה לית לי' ק"ו דהא ר' [ג"ש קדוש מלא יהי'] נמי לית לי' דמצריך התם [דף קט"ו] קודש לא יהי' לאיסור הנאה ותנא דבי ר' ישמעאל נמי דריש לא תבשל (גדי) [ג"פ] [שם] ונראה לר' לפרש דהא דאלים הכא ק"ו לאפוקי מג"ש משום דג"ש גופה מוכחא דאיסורא הוא דילפינן ולא היתירא דלשון קודש משמע איסור [כמו] קדש עצמך במותר לך [ביבמות דף כ' ע"א] ואידך דשרי בהנאה סבר דלא שנא הקשה ה"ר יעקב דאורליינש אמאי לא יליף מנותר איסור אכילה ואיסור הנאה בג"ש דקודש קודש דכתיב [שמות כ"ט] לא יאכל כי קודש (הם) [הוא] והייתי רוצה לתרץ דההוא קודש דנותר לאו מופנה הוא לדון ממנו ג"ש אבל (ק"ו) [קשה] דדריש מההוא קרא דקודש (ונותר גר') [דנותר ג"ש] בסוכה פ' לולב וערבה [דף מ"ט ע"ב] וכן בס"פ כל הזבחים שקיבל [דף כ"ח ע"ב] עביד נמי ג"ש קודש קודש וי"ל דהכא עם [קדוש] מאנשי קודש דריש שהם ע"א דקיימי קדושה אגברי אי נמי דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים דכי הא גוונא אמרי' בפ' כיסוי הדם [דף פ"ה ע"א]. אמרת ק"ו ומה ערלה כו'. איסור אכילה לא מצי למילף מק"ו [כדאמר] בפ' כל הבשר [דף קט"ו ע"א] דאיכא למימר חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה יוכיח (דשרי) [דנעבדה בה עבירה ושרי] באכילה ובהנאה (ונעבדה בה עבירה) אבל השתא דיליף איסור אכילה מקרא (לא) [ל"ל] מהנהו יוכיח [דהנהו] (ד)שרי באכילה.
<h2>דף יד.</h2>
[פסחים כ"ט ע"ב] הדר בי' רב אחא כו'. תימה דבפ"ק דחולין [דף ד' ע"ב] מייתי ראי' שחמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין אלמא לא שביק היתירא (לאכול) [ואכיל] איסורא וסברוה הא מני ר' יהודה היא כו' והכא אסיקנא (דר') [לר'] יהודה אפילו חמץ של נכרי אסור לאחר הפסח וי"ל דהתם לרבנן סברי כס"ד לרב אחא הכא מעיקרא אי נמי כמו שאומר ר"ת דעל כורחין לאו מיד ממש קאמר אלא דאיכא שהות כדי להחליף וה"ה דבעינן שהות כדי שיהא ראוי חמץ זה לעשות אחר הפסח. רב אשי אמר דכולי עלמא כו' לא ידע ר' היכי גרס דאי גרס' דכולי עלמא פודין א"כ לרבנן אמאי לא מעל והלא אע"ג דלישראל אסור בהנאה מ"מ ההקדש עצמו יכול למכרו לנכרי ואי גר' אין (פדיון) [פודין] א"כ אפי' לר' יוסי הגלילי אמאי מעל, וצריך לדחוק דאע"ג דאין פודין להאכיל לכלבים מיהו להסיק תחת (תבשילן) [תבשילו] שרי וכן פי' נמי בקו', ונראה לרבי' דמשום דלהאכילו לכלבים ממעטי' מואכלת ולא לכלבים ולית לן למעוטי אלא אכילה דכוותי' אבל הסקה לא, והקשה לי אחי דא"כ הא דילפי' בריש פירקין [כ"ב ע"א] מלכלב תשליכון אותו דאין אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ה"נ דלכלב אין משליכין אותו אבל להסקה שרו ולאו פירכא היא דהתם אין שייך לחלק בין הסקה להשלכת כלב דלא שייך שם בזיון כי הכא משום בזיון קדשים, ומכאן מוכיח ר' שהמשהה חמץ כיון שדעתו לבערו אינו עובר באותו שהיי' דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לר' יוסי הלא מיד כשיפדה אותו יהי' שלו ומודה ר' יוסי דשלך אי אתה רואה אלא ודאי בכי האי גוונא לא עבר ואף רש"י סובר כן מדקאמר בפ"ק [דף י"ב ע"ב] גבי יהבו לי' רבנן שעה אחת ללקט עצים ימתין עד שעה שביעית ויש לדקדק מכאן דלא יראה ניתק לעשה דלכך אינו עובר עליו כשמבערו לבסוף, ואומר ר' דמיד כשיפדה אותו צריך להסיקו הכל יחד תחת תבשילו דאין יכול לשהותו ולהסיקו מעט מעט גזירה דילמא אתי למיכלי' כדפי' לעיל [דף כ"ח ע"ב ד"ה ר"ש], מיהו קשיא לר' לרבנן אמאי לא מעל והלא יכול הקדש למכרו לנכרי על מנת שיסיקנו ויסיקנו בפנינו, וי"ל דחיישי' שמא יאכלנו כדאשכחן בפ"ק דע"ז [דף כ' ע"ב] [לחד מ"ד דאין] (ד)מוכרין להם על מנת לשוחטה והכא (נמי) גבי קדשים איכא למימר דמודו כולהו לאיסורא, ומיהו קשה לר' אי מותר לפדות קדשים להסיקן תחת התבשיל אמאי תנן בפ"ב דבכורות [דף י"ד ע"א] אם מתו יקברו וי"ל דאין יכול לפדותן כדי להסיקן [דבעי] העמדה והערכה אבל קשה לר' מהא דקאמר בגמרא [שם] וממאי דהאי אם מתו יקברו [כו' דילמא] משום דאין פודין קדשים כו' והשתא אי משום האי טעמא הוא א"כ אמאי יקברו ועוד קשה מהא דמשמע התם דאם נטרפו יקברו ואמאי נפרקינהו כדי להסיק[ן] ואין לדחות דבשר אין רגילין להסיק תחת תבשיל דאין ראוי להיסק דהא משמע שאפי' העור שאינו בר אכילה אינו ניתר על ידי פדי' אם אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דקאמר שנעשו טרפה דבעו קבורה למאן דאמר אין פודין (כאן) [כו'], (לאחר מיתה דבעי העמדה והערכה), על כן נראה דהיכא דאסור מן התורה להאכיל לכלבים דהיינו (טעמא) [דוקא] בקדושת הגוף שקדם הקדישן למאן דדריש ואכלת ולא לכלבים ה"ה שאר הנאות כגון הסקה תחת תבשילו אבל קדושת דמים שאין איסור באכילתה לכלבים אלא מדרבנן לא גזרו על הסקה אלא על אכילתה שהוא מגונה יותר.
[פסחים כ"ט ע"א] פודין את הקדשים להאכיל לכלבים. הקשה ה"ר חיים דהכא משמע דפלוגתא הוי אפי' במידי דלא קדיש אלא קדושת דמים כי האי חמץ ובפ"ב דבכורות [דף י"ד ע"א] משמע דכי האי גוונא כולי עלמא מודו [דפודין] כיון שמעולם לא קדש קדושת הגוף דתנן התם כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן כו' ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן וחלבן מותר כו' ובתר הכי קתני כל הקדשים שקדם הקדישן (למומו) [למומן] או מום עובר להקדישן ואחר כך נולד מום קבוע וכו' ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן (וחלבו) [וחלבן] אסור ועל הך סיפא אומר מנא הני מילי תזבח ולא גיזה ופליגי תנאי בההיא ברייתא (אין) [אם] פודין להאכיל לכלבים משמע דדוקא (בקדש) [בקדם] הקדשן למומם פליגי אבל ברישא בקדם מומן להקדישן כולי עלמא מודי דפודין הואיל והנך קדשים לא קדשו מעולם קדושת הגוף וקרא נמי דתזבח ואכלת בהני קדשים שקדם הקדשן למומן מיירי, ותירץ ר' דהכא דקאמר אין פודין מדרבנן וליכא למימר דאטו משום חששא דרבנן נפקי[ע] מעילה דאורייתא הא כיון דאמרו רבנן אין פודין א"כ לא שוי ולא מידי ולא שייכא בי' מעילה, והקשה ה"ר אפרים מהא (דתנא) [דתנן] בפ' התערובת [דף ע' ע"ב] (נתערבה) [נתערבו] בשור שנ(ת)עבדה בו עבירה [או] שהמית את האדם על פי עד אחד או על פי בעלים (כרובע) [ברובע] ונרבע במוקצה ונעבד (כאתנן) [באתנן] ומחיר בכלאים וטריפה ויוצא דופן ירעו עד שיסתאבו וימכרו כו' והשתא למאן ימכרו אי לישראל טריפה אסירא לי' ואי לעכו"ם הא אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים ואותן קדשים קודם שנתערבו קדם הקדישם למומן כדקתני ירעו עד שיסתאבו, וי"ל דלמאן דמוקי לי' התם [דף ע"ד ע"ב] כשנתערבה נקובת הקוץ בדרוסת הזאב שרי לישראל על ידי בדיקה אי ליכא האדמת בשר כנגד בני מעיים והאדמת סימנים ולמאן דמוקי לה כשנתערבה בנפולה שריא בבדיקת י"ח טריפות ולמאן דמוקי לה דאיערב בולד טריפה ור' אליעזר (הוה) [היא] אתי שפיר אי הוה אמר דוקא לגבוה אסור ולא להדיוט אבל בפ' אלו טריפות [דף נ"ח ע"א] משמע שאין ליתן טעם לפסול לגבוה יותר מלהדיוט וי"ל דלמאן דמוקי לה דאיערב בולד טרפה סבר לה כההיא לשנא דפ"ב דבכורות [דף ט"ו ע"ב] דאמר תזבח ואכלת אין לך בה היתר אכילה אלא משעת זביחה אבל לכלבים ה"נ דפודין וכדמשמע מתני' [בכורות י"ד ע"א] דקתני אם מתו יקברו ולא קתני אם נעשו טריפה דיקברו דכיון דבני העמדה והערכה נינהו פודין להאכיל לכלבים ואע"פ כן בתמורה בסוף פ' כל האסורין [דף ל' ע"ב] איכא [סתם] משנה דתני בהדיא אין פודין להאכיל לכלבים, ועוד הקשה ה"ר אפרים דהא ר' עקיבא שרי בבכורות [דף ל"ב ע"ב] לזמן עכו"ם על הבכור ובפ' טבול יום בזבחים [דף ק"ג ע"ב] מוכח שר' עקיבא אוסר בכור טרפה בעל מום להאכיל לכלבים שאפילו העור הוא אוסר כשנמצא טרפה קודם הפשט וי"ל דהיכא דשרי ישראל באכילה שרי ר' עקיבא להאכילו לעכו"ם כדמפרש טעמא דר' עקיבא התם משום דאתקש לצבי ואיל והיינו היכא דחזי ל(ה)אכילה כדכתב [דברים י"ב] יאכלנו כצבי וכאיל והשתא מתרצא שפיר בהכי (מתניתא) [מתניתין] דפ' התערובת כר' עקיבא דבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין [דף ל"ב ע"ב] דכשנמכרין מותרין לכלבים שטרפה חולין והקדשים ראוין לאדם אם היו ניכרים. מאן דאמר לא מעל [קסבר] אין פודין. תימה לר' אע"ג דאין פודין מ"מ (להמעל) [לימעול] שהרי לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה י"ל כיון דכמו שהוא עכשיו לא שוי מידי לא שייכא בי' מעילה ואפי' אי דבר הגורם לממון כממון דמי מ"מ כיון דכמו שהוא בעין לא ישוה לעולם כלום לאו גורם לממון הוא, ועוד צריך לומר כן מתוך קושיא אחרת דמפרש דפליגי (כדבר) [בדבר] הגורם לממון (הוא ועוד) דמאן דאמר מעל סבר כממון דמי והאי גורם לממון הוא שראוי למוכרו אחר הפסח וגם מותר להשהותו (דשי') [דשל] גבוה אתה רואה וקשה כיון דהשתא לא חזי מה מועיל (א)מה דלקמן חזי הא כל איסורי הנאה שהן בשריפה אין מקדשין בהן את האשה אע"ג דכל הנשרפין אפרן מותר ובחיטי קורדנייתא אמרי' לעיל [דף ז' ע"א] דמו' שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין ואפי' לר' יהודה דהוי חמץ בשריפה (ואפילו) [ואפרו] מותר, וצריך לומר דהיינו טעמא דהתם לא חזי בעיניהו אבל הכא (לא) חזי לאחר הפסח כמו שהוא, ועוד י"ל דהאי אינה (מקודשין) [מקודשת] היינו היכא דלית בי' שוה פרוטה לכשיהי' אפר, ולתירוץ קמא קשה (דבעינין) [דבעיני'] נמי הא חזי שלא כדרך הנאתו.
<h2>דף טז.</h2>
[פסחים ע"ג ע"א] אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר. כל עיקר רעי' (יותר) [אינו] אלא מדרבנן דמדאורייתא אין צריך רעי' כלל להכי קאמר אלמא קסבר (לה) [לא] בעי עקירה (וי"ל הכא) [ואי הכי] לא ניתק נמי אא"ב בעי עקירה אתי שפיר דצריך ניתוק לרעיה דכיון שניתק לרעי' מותר לשוחטו על ידי עקירה דלא אתי לאחלופי לשחוט בלא עקירה כיון דבעינן תרתי עקירה וניתוק אבל לא ניתק לא דגזרי' עקרו אטו לא עקרו אבל השתא דלא בעי עקירה כלל קודם ניתוק נמי (נכשר) [ליכשר] דליכא למיחש למידי ומשני קודם ניתוק גזרי' לאחר כפרה אטו לפני כפרה אע"פ שהוא כשר גמור לאחר ניתוקו ומאי דכשר בדיעבד לכתחלה מיהא גזרי' אטו לפני כפרה ומיהו לאחר ניתוק לא גזרי' כולי האי כמו לפני ניתוק דליכא למיחש כולי האי ולא מיחלף לפני כפרה כל כך הואיל וכבר ניתק נמי (אתי אה) [ומנא תימרא דהוא] דרבנן דתנן אשם כו' ימכר ויביא בדמיו עולה בדמיו אין גופי' לא, פי' דהא כולי עלמא מודו דלאחר עקירה וניתוק הי' יכול להקריבו אפי' לכתחלה דליכא למגזר אטו קודם עקירה הואיל ואיכא היכירא דנתוק אי לא[ו] משום דגזרי' לאחר כפרה וניתוק אטו קודם כפרה, מ"ר. ומקשי' מהא דאמר במנחות פ"ק [דף ד' ע"א] אמר רב הונא אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר לעולה ניתק אין לא ניתק לא מאי טעמא אמר קרא [ויקרא ז'] הוא בהווייתו יהא (קודם כפרה וכיון דמדאורייתא הוי בהווייתו קודם כפרה גזרי' לאחר כפרה אטו קודם כפרה) [אלמא ניתוק דאורייתא הוא והכא משמע שהוא מדרבנן וגזרי' אטו קודם כפרה] ואומר ר' ה"פ התם אמר קרא הוא בהווייתו יהא קודם כפרה וכיון דמדאורייתא הוי בהווייתו קודם כפרה גזרי' לאחר כפרה אטו קודם כפרה. ויש ספרים דגרסי' התם בשמעתין ניתק אין לא ניתק לא מאי טעמא אמר קרא הוא בהווייתו יהא אי הכי לכתחלה נמי גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה, ולא נהירא חדא דברוב ספרים הוא מוגה ועוד אי ניתוק מועיל [מן] התורה למה הניח גזירה לאחר ניתוק אטו לפני ניתוק דמיחלף טפי מבין לאחר כפרה וקודם כפרה, ור"ת פי' דהכי קאמר במנחות ניתק אין לא ניתק לא וטעמא כדמפרש הכא גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה והכי מסיק מאי טעמא אמר קרא הוא כלומר מאי טעמא דכשר הלא הלכה למשה מסיני הוא דכל שבחטא(ו)ת מתה באשם רועה אמר קרא הוא משמע בהווייתו שלבסוף כשיסתאב וימכר שהדמים לנדבה והויא עולה [ולא בהווייתו] דמעיקרא ולא יקרב עולה אי נמי כי גמירי הלכה דבאשם רועה למצוה ועוד דלא גמירי באשם רועה אלא גמירי דבאשם (ייזיל) [אזיל] לנדבת צבור ולא (ידענא) [ידעינן] אי הוא עצמו או דמיו וגלי קרא דהוא עצמו והא דקאמר בכל מקום גמירי דאשם רועה לאו משום דרעי' גופא הלכתא דאינה אלא מדרבנן כדמשמע הכא אלא לאפוקי משום דאינו מת כחטאת דלעולם גופו קרב עולה ורבנן הוא דגזור בי' רעי' ואיידי דקיימא לן דאינו מת כחטאת וגזור בי' רעי' נקט הכי ואשכחן דקרא קאי אהלכה בפ' הלוקח עובר (פרט) [פטר] [דף ט"ז ע"א] דתניא מניין לחמש חטאות מתות ת"ל [ויקרא י"א] ממפריסי הפרסה טמא ופריך הא הלכתא גמירי לה ומסיק אצטריך קרא ואצטריך הלכתא דאי מקרא הוה אמינא לרעי' קמ"ל הלכתא ואי מהלכתא כו' (ואיכא לאקשויי) [ואב"א לאקושי] דבר הבא ממעלי גרה לדבר הבא ממפריסי הפרסה מה להלן במיתה דהכי גמירי הלכתא אף כאן במיתה אלמא קאי קרא אהלכתא כי הכא, וראי' לפי' זה דבתמורה פ' אלו קדשים [דף י"ח ע"א] גרסי' הכי בכל הספרים אמר רב הונא אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר מאי טעמא אמר קרא הוא בהווייתו יהא ולא גרסי' בשום ספר ניתק אין לא ניתק לא וכן בזבחים פ' פרת חטאת [דף קי"ד ע"א] אלמא לא קאי קרא אדיוקא דמילתא אלא אעיקר מילתי' כדפרי', ולפי מאי שפי' [ר'] לעיל דאי אמרי' דבעי עקירה אתי שפיר דגזרו בשלא ניתק לרעי' דילמא אתי לשחוט בלא עקירה יש לתמוה א"כ פסח בשאר ימות השנה דבעי עקירה אמאי לא מצרכי לי' רעי'.
<h2>דף כב:</h2>
[פסחים מ"ו ע"א] כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט רא"א לא תקרא לה שם עד שתאפה. [משום] [ד]חלה טמאה אסורה ביו"ט לטלטל כדתנן בביצה פ' אין צדין [דף כ"ז ע"ב] [מעשה] ושאלו את ר' טרפון עלי' ועל החלה שנטמאת ואמרו לו לא יזיזנה ממקומה (ולפי מה שפי') [ופירש] כאן רש"י וגם פי' התם ואע"פ שיכול ליתנה לכלב והביא ראי' מהא דאמרי' בפ' כל שעה [דף ל"ב ע"א] שאם רצה כהן מריצה לפני כלבו מיהו כל ביעור טומאה (חשובות) [חשובה] מלאכה ועל לשונו תמ' ר' דמה מלאכה שייך בהך אכילה לכלב, ומיהו נראה לר' לפרש דבריו דגזרי' ביעור האכילה לכלב אטו שאר ביעורין שהם מלאכה, ומיהו אין נראה לרבי' שיהא מותר להאכיל תרומה טמאה לכלב אפי' בחול דהא תנן בפ"ב דתמורה [דף ל"ג ע"ב] אלו הן הנשרפין תרומה טמאה וחמץ בפסח [ומוקי לה] כר' יהודה אלמא דוקא תני ועוד דקתני עלה [כל] הנשרפין לא יקברו עוד אמרי' במס' שבת [דף כ"ה ע"א] כשם שאתה מצווה לשרוף קדשים שנטמאו כך אתה מצווה לשרוף תרומה שנטמאת משמע דווקא בשריפה והא דאמר לעיל בספ"ק [דף כ' ע"ב] ביין של תרומה שנטמא שיעשה זילוף ה"ט לפי שאין שייך בו שריפה [ותנן בתמורה שם] הראוי לקבורה קבורה ומפרש בגמרא [שם ל"ד ע"ב] הא כיצד אוכלין בשריפה ויין בקבורה, ומה שהביא רש"י ראי' מההיא דכל שעה אומר ר' דהא לאו ראי' היא [ד]דוקא בתרומת חמץ טהורה מריצה לפני כלבו אבל בט(ו)מאה לא ואי קשיא דבפ"ג דבכורות [דף כ"ב ע"ב] משמע טמאה אינה בשריפה דאמר התם סאה של תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין ר' אליעזר אומר (תדוס) [תרום] ותרקב שאני אומר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה אומר ר"ת דההיא תרקב היינו תשרף שאותה משנה שנויי' במס' תרומות פ"ה [מ"ב] וגרסינן התם (תדוס) [תרום] ותרקב (פי') [ופירוש] הוא שפי' התלמוד כלומר תשרף דתנן היינו שלא בהנאה כעין רקיבה והיינו טעמא דאסורה בהנאה משום דקלה היא שהרי מן התורה היא חולין גמורין ואי שרית לי' לאתהנויי בשעת שריפה אתי לאוכלה.
<h2>דף כה.</h2>
[פסחים י"ג ע"ב] אין מביאין תודה אחרת. פי' בקונטרס ואותו לחם פודין אותו ויוצא לחולין ויקח בדמים תודה [אחרת] או לחם לתודה אחרת, וקשה דבהדיא [אמר] בפ' התודה [דף פ' ע"א] הפריש (תודה) [מעות] ללחמי תודה וניתותר אין מביאין בהן תודה [אחרת, ועוד כיון] דאפילו לחם אין יכול להביא כיון שלחם לא חזי לתודה אחרת מאי שנא הדמים שנתחלל עליהם הלחם מן הלחם עצמו, וא"ת הא דפריך ונפרקינהו לחולין מה ריוח יש בה כיון שהדמים אסורין [י"ל] שמא תמצא (תורא) [תודה] שאבדה אי נמי יחלל המנה על שוה פרוטה [ו]אפילו לכתחילה [יכול] (כדמוכח במס' ערכין) במקום שאין הקדש מפסיד [כדמוכח במס' ערכין דף כ"ט ע"א].
<h2>דף כז.</h2>
[פסחים מ"ו ע"א] עד שתאפה. אומר ר' דאנן שרי' לן לקרות לה שם קודם שתאפה אע"ג דפסקי' בגמרא כר' אליעזר במקום שיש כהן קטן מותר לאפותה ביו"ט משום דחזי לי' כדאמר בבכורות בפ' עד כמה [דף כ"ז ע"א] אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאת עליו מגופו, וכן פסק בהלכות גדולות בהלכות פסח בשם רב כהן צדק (דיש משמע) [ריש מתיבתא] דאפי' ליכא כהן [קטן אי] איכא כהן גדול שרי דחזיא לי' על ידי ביטול ברוב כדאמר התם רבה מבטל לה ברוב ואכיל [לה] בימי טומאתו ומיהו בלא ביטול ברוב לא ידע ר' אי שרי משום דיכול לטבול לקריו ומותר לאכול בתרומת חוצה לארץ אע"פ שאינו מיטהר משאר טומאות כמו טומאת מת כדמוכח בריש בנות כותים [דף ל"ב ע"א] מעשה הי' והטבילוה קודם לאמה כדי לסוכה שמן של תרומה, [מפני] שהי' מסתפק ר' אי צריך הערב שמש לקרי דאע"ג דבטומאת מת ושרץ מוכח בפ' עד כמה שאין צריך הערב שמש לתרומת חוצה לארץ היינו לפי שאין הטומאה יוצאה מגופו [אבל בקרי] שמא צריך הערב שמש וא"כ אסור לאפותו ביו"ט בעבור שלא יוכל לאוכלה עד הלילה למוצאי יו"ט ומיהו יש להתיר על ידי ביטול ברוב כדפרשי' והיכא דליכא כהן כלל אומר ר' דשרי אי קיימא לן כרבה דאית לי' (דהואיל) [הואיל] ומקלעי לי' אורחי' בגמרא, תימה אמאי לא שרי לאפות חלה טמאה מההוא טעמא דאמר ר' שמעון בן אלעזר בפ"ב דביצה [דף י"ז ע"א] אף ממלא אשה את התנור פת אע"פ שאינה צריכה [אלא לככר אחד] מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא, ואומר רבא התם הלכה כר"ש בן אלעזר ואפי' תאמר דאסור לאפותה לפי שהיא אסורה לטלטל מ"מ אמאי צריכה לכל הני טעמי בגמרא הואיל ואי בעי מתשיל עלה כו' ותירץ ר' דההוא טעמא דא' בביצה לא שייך אלא בתנור אבל כשאופה תחת הגחלים לא.
<h2>דף כט.</h2>
[פסחים צ"ב ע"ב] מאי בודקין אמר רב יהודה כו'. לגיר' הקו' ופי' דאבדיקה דמתני' קאי קשיא לר"ת (מהא סיפא והא מתנית' דמפרש) [דהא בסיפא דהאי מתניתין מפרש] כיצד בודקין מביא את [ה]עפר שהוא יכול להסיטו ונותנו לתוך כברה שנקבי' דקין ובודקו אם נמצא שם עצם כשעורה מטמא ואם לאו טהור הרי לך (כ)דמפרש התם בהדיא (בדיקא) [בדיקה] דמתנית', ועוד דהתם משמע דההיא בדיקה לאחר שהלך לבית (הפרת) [הפרס] והך בדיקה [דהכא] היינו לכתחלה הילכך נראה לר"ת דל"ג מאי בודקין אלא דרב יהודה מילתא באפי נפשה היא דבדיקה דמפרש במשנה דיעבד בשעבר דרך בית הפרס קמיירי דבהכי מטהרין לי' לפסח אבל לא לתרומה אם (עבד) [עבר] אבל בניפוח דר' יהודה מטהרין בכל דבר ולעבור לכתחלה בניפוח והמנפח טהור לעולם וכדמוכח בפ' בכל מערבין [דף ל' ע"א] גבי ההיא ולכהן בבית הפרס דאמר רב יהודה מנפח אדם בית הפרס והולך כו' ואי כפי' הקו' היכי מהני התם והא לא מהני אלא לעושי פסח ולא לאוכלי תרומה, והא דאמר בחגיגה פ' חומר בקודש [דף כ"ה ע"ב] בדק לפסחו מהו שיאכל בתרומתו אבודקין דמתניתין קאי דאי בדיקה [דר"י מה] (וכ)שעבר (לש)עבר, מיהו אומר ר' דההיא דעירובין לא (קאמר) [קשיא] מידי לפי' הקו' דאע"ג דלא מהניא בדיקה לאוכלי תרומה התם משום דחמירא אכילת תרומה (מטומאה) [בטומאה] דבמיתה אבל גבי עירובין (אין) [אינו] אלא איסור לאו דכהן המטמא את עצמו הילכך סגי בבדיקה דרב יהודה.
<h2>דף לב:</h2>
[פסחים כ"ט ע"א] פודין את הקדשים להאכיל לכלבים. הקשה ה"ר חיים דהכא משמע דפלוגתא הוי אפי' במידי דלא קדיש אלא קדושת דמים כי האי חמץ ובפ"ב דבכורות [דף י"ד ע"א] משמע דכי האי גוונא כולי עלמא מודו [דפודין] כיון שמעולם לא קדש קדושת הגוף דתנן התם כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן כו' ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן וחלבן מותר כו' ובתר הכי קתני כל הקדשים שקדם הקדישן (למומו) [למומן] או מום עובר להקדישן ואחר כך נולד מום קבוע וכו' ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן (וחלבו) [וחלבן] אסור ועל הך סיפא אומר מנא הני מילי תזבח ולא גיזה ופליגי תנאי בההיא ברייתא (אין) [אם] פודין להאכיל לכלבים משמע דדוקא (בקדש) [בקדם] הקדשן למומם פליגי אבל ברישא בקדם מומן להקדישן כולי עלמא מודי דפודין הואיל והנך קדשים לא קדשו מעולם קדושת הגוף וקרא נמי דתזבח ואכלת בהני קדשים שקדם הקדשן למומן מיירי, ותירץ ר' דהכא דקאמר אין פודין מדרבנן וליכא למימר דאטו משום חששא דרבנן נפקי[ע] מעילה דאורייתא הא כיון דאמרו רבנן אין פודין א"כ לא שוי ולא מידי ולא שייכא בי' מעילה, והקשה ה"ר אפרים מהא (דתנא) [דתנן] בפ' התערובת [דף ע' ע"ב] (נתערבה) [נתערבו] בשור שנ(ת)עבדה בו עבירה [או] שהמית את האדם על פי עד אחד או על פי בעלים (כרובע) [ברובע] ונרבע במוקצה ונעבד (כאתנן) [באתנן] ומחיר בכלאים וטריפה ויוצא דופן ירעו עד שיסתאבו וימכרו כו' והשתא למאן ימכרו אי לישראל טריפה אסירא לי' ואי לעכו"ם הא אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים ואותן קדשים קודם שנתערבו קדם הקדישם למומן כדקתני ירעו עד שיסתאבו, וי"ל דלמאן דמוקי לי' התם [דף ע"ד ע"ב] כשנתערבה נקובת הקוץ בדרוסת הזאב שרי לישראל על ידי בדיקה אי ליכא האדמת בשר כנגד בני מעיים והאדמת סימנים ולמאן דמוקי לה כשנתערבה בנפולה שריא בבדיקת י"ח טריפות ולמאן דמוקי לה דאיערב בולד טריפה ור' אליעזר (הוה) [היא] אתי שפיר אי הוה אמר דוקא לגבוה אסור ולא להדיוט אבל בפ' אלו טריפות [דף נ"ח ע"א] משמע שאין ליתן טעם לפסול לגבוה יותר מלהדיוט וי"ל דלמאן דמוקי לה דאיערב בולד טרפה סבר לה כההיא לשנא דפ"ב דבכורות [דף ט"ו ע"ב] דאמר תזבח ואכלת אין לך בה היתר אכילה אלא משעת זביחה אבל לכלבים ה"נ דפודין וכדמשמע מתני' [בכורות י"ד ע"א] דקתני אם מתו יקברו ולא קתני אם נעשו טריפה דיקברו דכיון דבני העמדה והערכה נינהו פודין להאכיל לכלבים ואע"פ כן בתמורה בסוף פ' כל האסורין [דף ל' ע"ב] איכא [סתם] משנה דתני בהדיא אין פודין להאכיל לכלבים, ועוד הקשה ה"ר אפרים דהא ר' עקיבא שרי בבכורות [דף ל"ב ע"ב] לזמן עכו"ם על הבכור ובפ' טבול יום בזבחים [דף ק"ג ע"ב] מוכח שר' עקיבא אוסר בכור טרפה בעל מום להאכיל לכלבים שאפילו העור הוא אוסר כשנמצא טרפה קודם הפשט וי"ל דהיכא דשרי ישראל באכילה שרי ר' עקיבא להאכילו לעכו"ם כדמפרש טעמא דר' עקיבא התם משום דאתקש לצבי ואיל והיינו היכא דחזי ל(ה)אכילה כדכתב [דברים י"ב] יאכלנו כצבי וכאיל והשתא מתרצא שפיר בהכי (מתניתא) [מתניתין] דפ' התערובת כר' עקיבא דבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין [דף ל"ב ע"ב] דכשנמכרין מותרין לכלבים שטרפה חולין והקדשים ראוין לאדם אם היו ניכרים. מאן דאמר לא מעל [קסבר] אין פודין. תימה לר' אע"ג דאין פודין מ"מ (להמעל) [לימעול] שהרי לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה י"ל כיון דכמו שהוא עכשיו לא שוי מידי לא שייכא בי' מעילה ואפי' אי דבר הגורם לממון כממון דמי מ"מ כיון דכמו שהוא בעין לא ישוה לעולם כלום לאו גורם לממון הוא, ועוד צריך לומר כן מתוך קושיא אחרת דמפרש דפליגי (כדבר) [בדבר] הגורם לממון (הוא ועוד) דמאן דאמר מעל סבר כממון דמי והאי גורם לממון הוא שראוי למוכרו אחר הפסח וגם מותר להשהותו (דשי') [דשל] גבוה אתה רואה וקשה כיון דהשתא לא חזי מה מועיל (א)מה דלקמן חזי הא כל איסורי הנאה שהן בשריפה אין מקדשין בהן את האשה אע"ג דכל הנשרפין אפרן מותר ובחיטי קורדנייתא אמרי' לעיל [דף ז' ע"א] דמו' שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין ואפי' לר' יהודה דהוי חמץ בשריפה (ואפילו) [ואפרו] מותר, וצריך לומר דהיינו טעמא דהתם לא חזי בעיניהו אבל הכא (לא) חזי לאחר הפסח כמו שהוא, ועוד י"ל דהאי אינה (מקודשין) [מקודשת] היינו היכא דלית בי' שוה פרוטה לכשיהי' אפר, ולתירוץ קמא קשה (דבעינין) [דבעיני'] נמי הא חזי שלא כדרך הנאתו.
<h2>דף לג:</h2>
[פסחים י"א ע"א] וכל היכא דבדילי מיני' לא גזר ר' יהודה. ק"ל אמאי לא קאמר ורמי דר' יהודה אדר' יהודה ורמי דר' מאיר אדר' מאיר דלעיל גזר ר' מאיר גבי חדש והכא (למגזר) [לא גזר] גבי (בשר) [בכור] והא בהדיא תנא בבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין [דף ל"ג ע"ב] בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם במקום שעושה מום דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אפי' מת אין מקיזין לו את הדם, וי"ל דר' מאיר אדר' מאיר לא מצי פריך מידי דאיכא לשנויי דבכור שאני משום פסידא כגון שתירצתי למעלה.
[פסחים ט"ו ע"א] חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה. פרש"י כגון שנכנס אדם טמא לשם ספק נגע ספק לא נגע, וקשה לריב"א אי ברשות הרבים ספיקו טהור אי ברשות היחיד ספיקו טמא ומה שפי' כגון שחולדה מהלכת על פי חבית ושרץ בפי' ואינו יודע אם נגע הא נמי לאו מילתא היא דהוה לי' ספק בדבר שאין בו דעת לישאל ואפי' ברה"י טהור ומשנה שלימה במס' טהרות (פ"ב) [פ"ד מ"ב] השרץ בפי חולדה [ו]מהלכת על גבי ככרות של תרומה ספק נגע ספיקו טהור והרבה תמי' לריב"א מאי דוחקייהו שהרי בכמה מקומות (שינה) [שונה] תלויות דתנן במסכת טהרות [פ"ה מ"ג] שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהן ועשה טהרות ונאכלו והזה ושנה [וטבל] וחזר והלך בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות ואם (קיממות) [קיימות] הראשונות אלו ואלו תלויות וגם זה א"נ לר' דעל כורחי' צריכין לאשכוחי שנולד בה ספק טומאה דאורייתא דהא טעמייהו מיפרשי מקראי בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין [דף ל"ד ע"א] מדכתב [במדבר י"ח] משמרת תרומותי, וכמו שפי' ריב"א אינו ספק טומאה מן התורה דמדאורייתא טהור גמור שהרי כשנאכלת הראשונה גם השני' טהורה דכל חדא וחדא אוקמי' אחזקת טהרה ומה שהן תלויות (כשתי') [כששתיהן] קיימות משום דדמי חוכא ואיטלולא לטהר שתיהן לאדם אחד וממה נפשך אחת טומאה, ונראה לר' לפרש נולד בה ספק טומאה כגון שתי חביות ברה"י ונגע שרץ באחת מהן ולא ידעינן באיזה נגע דדבר תורה נמי שתיהן תלויות דאע"ג דספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא הכא אין לטמא שניהן דספק טומאה ברשות היחיד ילפי' מסוטה וליכא למילף מסוטה אלא דבר שיכול להיות אמת כעין סוטה אבל הכא דודאי אחת מהן טהורה אין לטמא שניהן מספיקא כדמוכח בנזיר פרק שני נזירים [דף נ"ז ע"א] (דתניא) [דתנן] שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ומפרש בגמ' דהוי ספק טומאה ברה"י ואפ"ה לא אמרי' שיביא כל אחד קרבן טומאה כיון דידעי' בודאי שלא נטמא אלא אחד מהן, מ"ר. מדברי ר' אליעזר ור' יהושע. וא"ת כיון דר' מאיר לא קאמר אלא א[ד]ר' עקיבא ולא אדר' (חנני') [חנינא] א"כ מאי שייכא הוא בפירקין וי"ל דמשום דאמרי' בסמוך דר' יוסי קטעי דקסבר דר' מאיר אדר' חנינא סגן הכהנים קא'.
<h2>דף לד.</h2>
[פסחים מ"ג ע"ב] וכי תימא ר' אליעזר לא דריש כי כל והתניא כו'. הקשה אחי אמאי לא מייתי מההיא דלעיל כי כל אוכל חלב דמרבי חולין. מאן שמעית ליה דדריש כל ר' אליעזר. וא"ת דילמא היינו ר' עקיבא דדריש כל בפ' התערובת [דף פ"ב ע"א] גבי כל חטאת דמסיק ר' עקיבא אומר אין לי אלא קדשי קדשים קדשים קלים מניין ת"ל כל ואומר ר' דאפילו יהא רע"ק מ"מ קשיא דלא משתמיט תנא בשום דוכתא שיסבור (שום תנא) דתערובת חמץ בכרת מ"ר, ונ"ל דאע"ג דלא דרשי רבנן כל הכא יש מקומות דדרשי כגון במרובה [דף ס"ג ע"א] דאמר דאף כל רבוייא הוא, ובפ"ב דסוכה [דף כ"ז ע"ב] דדריש [ויקרא כ"ג] כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ישבו בסוכה אחת, התם משמעות דקרא כך הוא, ור' יהודה דלא דריש הכא כל אשכחן לעיל בפ"ק [דף י"א ע"ב] דא' בבכור שאחזו דם דאין מקיזים לו את הדם דגזר דילמא אתי למיעבד במקום שעושה בו מום נפקא לן בפרק כל המנחות באות מצה [דף נ"ו ע"ב] מדכתב [שם כ"ב] כל מום, ובפ"ק דכריתות [דף ד' ע"ב] נמי דריש ר' יהודה כל דם, ונראה דהכא דוקא בדבר שאין סברא לרבות כגון עירובו וכגון נשים משום הקישא וכגון מקצתו דבל תקטירו לא שייך לרבות ועל זה קאמר כמאן כר' אליעזר דדריש כל לרבות דבר שאין סברא לרבות על זה נמי קאמר ורבנן כל לא דרשי לרבות.
<h2>דף מ.</h2>
[פסחים פ"ו ע"א] לא נצרכה אלא לאותן שתי אמות. לא קאמר שיהא אותן ב' אמות בהיכל דהא שער מזרחי שעליו שושן הבירה צורה כדפי' (בזו) [בקונ'] אחד משערי עזרה הי', ועוד דהכא קתני גגות והתם שערי אלא ה"ק כמו שאותו שער מזרחי הי' מקודש(ת) להניח שם כלי קודש כמו כן גגו [של היכל] קודש דקאמר היינו להצניע שם כלי קודש ולא שיהו כלי קודש צריכין שום מקום מקודש קאמר כדמוכח בכמה דוכתי בפרק לולב וערבה אלא הך קדושה אית להו להניחם שם.
<h2>דף נ:</h2>
[פסחים י"ג ע"ב] אין מביאין תודה אחרת. פי' בקונטרס ואותו לחם פודין אותו ויוצא לחולין ויקח בדמים תודה [אחרת] או לחם לתודה אחרת, וקשה דבהדיא [אמר] בפ' התודה [דף פ' ע"א] הפריש (תודה) [מעות] ללחמי תודה וניתותר אין מביאין בהן תודה [אחרת, ועוד כיון] דאפילו לחם אין יכול להביא כיון שלחם לא חזי לתודה אחרת מאי שנא הדמים שנתחלל עליהם הלחם מן הלחם עצמו, וא"ת הא דפריך ונפרקינהו לחולין מה ריוח יש בה כיון שהדמים אסורין [י"ל] שמא תמצא (תורא) [תודה] שאבדה אי נמי יחלל המנה על שוה פרוטה [ו]אפילו לכתחילה [יכול] (כדמוכח במס' ערכין) במקום שאין הקדש מפסיד [כדמוכח במס' ערכין דף כ"ט ע"א].
<h2>דף נג.</h2>
[פסחים כ"ח ע"א] ותנן נמי גבי ע"ז כו'. אומר ר' דרבנן דמתני' היינו ר' יוסי בפ' כל הצלמים [דף מ"ג ע"ב] אי נמי מצינן למימר דהיינו נמי דרבנן דהתם דאמרו לו אף הוא נעשה זבל ומגדל צמחים ורחמנא אמר [דברים י"ג] לא ידבק בידך מאומה מן החרם (דהא דשרי) [והא דשרו] הכא היינו משום דגבי חמץ כתיב [שמות י"ג] לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכי האי גוונא לאו דרך הנאה הוא אבל בע"ז לא כתיב לא יאכל ואפילו [שלא] כדרך הנאה אסור, מ"ר. חמץ דלשאר מימות. דלא אשכחן דשני בשום דוכתא גבי חמץ ים המלח ומיהו לרבה נמי מועלת שחיקה דע"ז נמי בשאר מימות כדמוכח בסמוך דפריך שחיקה קשה לרבה ומשני כאן בים המלח כאן בשאר מימות. איפכא מסתברא. לשון איפכא לא נתיישב לי דמה שייך איפכא כיון שרבה השוה אותם. ע"ז דלא (ממאסא) [ממיסה] בעי שחיקה. נראה הי' לפרש דבעי למימר רב יוסף דבשאר מימות בעי שחיקה דבמאי דקאמר חמץ דממ(א)יס לא בעי פירור קאמר ע"ז דלא (ממאסא) [ממיסה] בעיא שחיקה ומסברא חמץ קאי אשאר מימות דבשאר מימות נמי ממ(א)יס כשהוא שרוי במים. וכן מוכיח נמי הא דתניא כוותי' דרב יוסף והשתא לא פליגי רבה ורב יוסף אלא בחמץ אבל בע"ז לא, אבל אינו יכול להיות דמסתמא אהא דקאמר (דבהלא) [רבה לא] בעי שחיקה דהיינו בים המלח קאי רב יוסף [ואמר] בעי שחיקה, ועוד אי לא פליג אלא בחמץ ולא בע"ז א"כ מאי תניא כוותי' דר"י ומאי קאמר שחיקה קשה לרבה, שוב חזר ר' ואמר דלא פליג אלא בחמץ וכי קמצריך שחיקה בע"ז היינו בשאר מימות אבל לים המלח שרי בעיני' כדתנן [בע"ז דף מ"ב ע"ב] גבי צורת חמה וצורת לבנה צורת ד(י)רקון יוליך לים המלח ולא מצריך שחיקה, וכן במעות חטאות המתות ובמקדש בזמן (הוה) [הזה] דקתני בהו ים המלח כדתנן בנזיר [דף כ"ד ע"א] ובמעילה [דף י"א ע"א] ולא מצריך בהן שחיקה, ולא מסתפק בהו תלמודא אלא הכא משום דקתני שוחק בריש[י'] דמלתא ואיכא למימר דקאי אכולה מלתא ולמסקנא דהכא הכי הוי אליבא דרבה חמץ וע"ז (שאין) [שוין] דבשאר מימות בעי שחיקה ופירור ובים המלח לא בעי שחיקה ופירור, וה"פ חמץ דלשאר מימות אשתמע שפיר גבי חמץ בעי פירור ע"ז דמשמע דמיירי בה בים המלח כדאיירי לעיל מינה גבי צורת לבנה צורת ד(י)רקון לא בעי שחיקה. ורב יוסף (ד)סבר דאע"ג דלעיל גבי צורת חמה איירי בי' ים המלח היכא דקתני סתמא מיירי בכל מימות ולהכי קאמר ע"ז דלא (ממאסא) [ממיסה] בעי שחיקה חמץ דנהמא דממ(א)יס לא בעי פירור וליכא בין רבה ורב יוסף אלא חמץ דנהמא בשאר מימות, ובכמה מקומות אשכחן דקתני ים המלח ומועיל בשאר מימות, ויש לפרש כולה בשאר מימות על ידי שחיקה כי ההיא דסוף כל הצלמים [דף מ"ט ע"ב] דתניא ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח דיש פדיון לע"ז ובחבית שנתערבה אמרינן בגמ' [שם] שקיל ד' זוזי ושדי בנהרא וכן בנזיר [שם] ובמעילה [שם] תנן הפריש מעות לנזירותו ומת מופרשין דמי חטאת ילכו לים המלח אלמא מעות של הקדש שאין להם פדיון בעי ים המלח (ובערבין) [ובערכין] [דף כ"ט ע"א] אמר ההוא גברא דאחרימנהו לנכסי' שקול חדא ושדי בנהרא וכן ביומא
פר' הוציאו [דף נ"ה ע"א] גבי לא היו שופרות לקיני חובה קאמר ונשקל ד' זוזי ונישדו בנהרא. הקשה ר' לרבנן דלית להו בע"ז מפרר וזורה לרוח ומה יעשו מע"ז אטו כל שעה יוליכנה לים המלח ודנתי לפניו על כרחי' ודאי שוחק ומטיל לשאר מימות לא מצי למימר כדמוכח בכל הצלמים [דף מ"ד ע"א] דתניא אמר להם ר' יוסי והלא כבר נאמר [דברים ט'] ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל אמרו לו משם ראי' הרי הוא אומר [שמות ל"ב] ויזר על פני המים לא נתכוין משה אלא לבודקם כסוטה הרי מדאצטריכו רבנן לההיא טעמא מכלל דלא מהניא שחיקה בשאר מימות והיינו טעמא לפי שהמים מוליכים אותו על ידות הנהר אבל לרבנן מפרר וזורה לרוח במקום שאין מגדל צמחים דבהכי סגי כדמוכח התם.
<h2>דף נד.</h2>
[פסחים מ"ז ע"א] בשור וחמור והן (מקודשין) [מוקדשין]. תימה לר' [לנקוט שור לחוד] ולוקמה בפסולי המוקדשין ולא הוה צריך למנקט שור וחמור דבלאו הכי חייב משום כלאים משום פסולי המקודשין [לחוד] דחשיבי כמו כלאים ואע"ג דליכא אלא שור גרידא של פסולי המקודשין דאתקש לצבי ואיל כדאמרי' בפ"ב דמכות [דף כ"ב ע"א] דאמר ר' יצחק המנהיג בשור פסולי המקודשין לוקה לפי שהוא גוף אחד ועשאו הכתוב שני גופין וכלאים בכרם אומר ר' דכלאים בכרם אית בי' משום תרתי כלאים כלאי זרעים והם בכרם דחייב נמי משום כלאי הכרם ומיהו רש"י לא חשוב לי' אלא חד ופירש דמקודשין אית בי' תרתי בשור עובר משום לא תעבוד [ב]בכור שורך ובחמור שהוא קדשי בדק הבית חייב משום דהזיד במעילה ואין מי יודע מי דוחקו דבשור גופי' מחייב נמי משום מעילה אם הוא עולה או חטאת ומיהו הדין עמו למאי דמוקי לה בפ"ב דמכות [שם] בבכור ולפי' ר' נמי קשה אמאי לא חשיב שני לאוין משום מוקדשין כדפי' ומיהו כפירושו נראה מדלא קתני כלאי הכרם וי"ל לא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוי דבכל שהוא שיחרוש ילקה אבל לאו דמעילה ליכא עד שיחרוש בשוה פרוטה ולפי' הקו' ניחא טפי מאי דקשיא לן לעיל לוקמי בפסולי המוקדשין [ד]לא הוו תרי לאוי דלאו דמעילה ליתא ולפי' ר' נמי יש לתרץ דמשום [ד]כלאים בשור וחמור כתיב נקט שור וחמור ולפי' הקו' דחשיב לאו [דמעילה] קשה לר' דבפרק אלו הן הלוקין אמרי' מידי דאיתי' בשאלה לא קתני ופריך הרי הקדש ומשני בבכור ופריך הרי נזיר והשתא מחמור הוה לי' לאקשויי [כיון] דאיירי בחמור הקדש ועוד קשיא נמי לפירושו דלחשוב נמי כלאי זרעים ולוקמה כגון שזרע הרבה מינים בכרם דכי האי גוונא פריך במכות [שם] דלתני כמה לאוין ואי קשיא לפי' ר' הניחא לר' יונתן דאיכא תמני אלא לר' יאשי' [דאמר] עד שיזרע חטה שעורה וחרצן במפולת יד ליכא תמני דלאו דכלאי זרעים לית לי' כדמוכח בריש פ"ב דבכורות דנפקא לן התם מתירוש ויצהר דאין תורמין מזה על זה מדכתב כל חלב יצהר ודגן תן חלב לזה וחלב לזה [אשכחן תירוש ויצהר] תירוש ודגן [דגן ודגן] מניין ת"ל כו' ולר' יאשי' מייתי לה הכי ומה תירוש ויצהר שאין כלאים זה בזה אפי' על ידי דבר אחר אין מעשרין מזה על זה תירוש ודגן [דגן ודגן] שהן כלאים זה בזה על ידי דבר אחר כו' אלמא לית לי' כלאי זרעים מדבעי בדגן ודגן דבר אחר עמו כגון חרצן וכי תימא הא דבעי התם דבר אחר משום דבזרעים בעי שלשה ובשעורין וכוסמין (מי) [וחטה] חייב לא היא דבמסכת כלאים (ו)בגמרא ירושלמית [פ"ח ה"א] פריך לר' יאשי' אמאי אצטריך תרוויהו לא תזרע שדך ולא תזרע כרמך כלאים ומשני להתראה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום [שדך] התרו בו משום (שדך) [כרמך] לוקה משום כרמך ואם הי' מחייב בכלאי זרעים שפיר אצטריך שדך לחייב בחטה ושעורה וכוסמין ומההיא דירושלמי אי לאו ההיא דבכורות ליכא ראי' דהוה מצי למימר דקשיא לי' כרמך למה לי דתיפוק לי' בזורע חטה ושעורה וחרצן (דחייב) [דלחייב] משום כלאי זרעים (כחטה) [בחטה] ושעורה לחודייהו אבל לא מצי למימר הכי שכבר הוכחתי מההיא דבכורות דלא מחייב בדגן ודגן כלל אלא על ידי דבר אחר, ואומר ר' דאתיא שמעתא דלא כר' יאשי' ואין להקפיד דרוב משניות יש במסכת כלאים דלא כר' יאשי' דאסר לזרוע בכרם, ועוד מצי[נן] למימר שמנה לאוין שאם התרו בו משום שדך ומשום כרמך לוקה שתים וא"ת הא דאמרי' בשלהי פ"ק דקידושין [דף ל"ט ע"א] בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך בין בארץ בין בחוצה לארץ כו' ואלא הכתיב שדך ההוא למעוטי זרעים שבחוצה לארץ הניחא לר' יונתן אלא לר' יאשי' דלית לי' איסור כלאי זרעים אפי' בארץ הא כתיב שדך ואומר ר' דאצטריך דהא דאמר בירושלמי התרו בו משום כרמך לוקה היינו דוקא בארץ [ד]בהתרו בו משום שדך נמי לוקה והא דאמר ר' יאשי' אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד משמע נמי דלית לי' נמי כלאי זרעים דמשמע אינו חייב כלל בחטה ושעורה לחוד בלא חרצן [היינו בחו"ל] ומיהו י"ל דה"פ אינו חייב משום כלאי הכרם וכן ודאי נ"ל מההיא דירושלמי למעלה ממס' כלאים דגר' התם על דעתי' דר' יאשי' כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה נאמר לא תזרע כרמך כלאים חברי' אמרי להתראה שאם התרו בו משום שדך לוקה, משום כרמך לוקה, והשתא מאי קשיא לי' לאיזה דבר נאמר כרמך דהא אצטריך לאשמעי' דחייב בכלאי הכרם [אלא ודאי] דבשאר כלאים (לא) הוה מחייב ר' יאשי' בחטה ושעורה לחוד אתי שפיר דהכי קשיא לי' כרמך למה נאמר הלא בלא חרצן מיחייב משום שדך וההיא דבכורות לא קשיא מידי דמצי למימר דעל ידי דבר אחר דקאמר לא קאי אלא אתירוש ודגן אבל אדגן ודגן לא קאי דבלא דבר אחר מחייב בחטה ושעורה או בשאר מיני זרעים.
